כאמור, רכש משה מונטיפיורי בעת ביקורו הרביעי בארץ בשנת 1855 פרדס במזרחה של יפו מידי הרב יהודה הלוי מרגוזה. רבה של יפו ששלח ידו בעסקי חקלאות ולא הצליח באופן מיוחד. הרב שכנע את מונטיפיורי לרכוש את הפרדס ולהקדישו לעזרת יהודי יפו. בסופו של דבר, למרות השקעותיו של מונטיפיורי והניסיונות החוזרים ונשנים, לא צלח הפרדס, ובשנת 1922 כרתו את העצים, השטח נמכר ובשטח זה נבנתה "שכונת משה מונטיפיורי".

"שכונת מונטיפיורי" נמצאת על גדתו המערבית של נחל מוסררה שהוא יובל של נהר העוג'ה, שלאחר קום המדינה קיבל את השם העברי נחל איילון וכיום זהו הכביש המהיר "נתיבי איילון".

נחל המוסררה (איילון) יונק את מימיו מפלגי מים בשטח של כֿ800 קמ"ר והם מתלכדים לפלגים קטנים שמתלכדים לנחל אחד ומגיעים לעמק האיילון ומכאן שמו של הנחל. הנחל הראשי, "נחל האיילון", נשפך בסוף דרכו לנהר הירקון, הנשפך לים התיכון ליד תחנת הכוח של חברת החשמל רידינג א'.

בשנת הולדתו התשעים (1874) של סר משה מונטיפיורי הוקמה בלונדון אגודה ששמה לה למטרה לטפל בנכסיו בארץ הקודש. אגודה זו נקראה "מזכרת יהודית ומשה מונטיפיורי". יוזם הרעיון היה הרב יחיאלֿֿמיכל פינס (הפטרון של הבילויים) שהיה גם יו"ר האגודה הראשון, והוא נסע לרמסגייט לבקר את הישיש, ולבשר לו על כך.

כאשר הבינו באגודת "מזכרת יהודית ומשה מונטיפיורי" שהייתה בתקופה זו בראשותו של דוד ילין, שאין סיכוי שהוא יניב פרי, החליט ועד האגודה בדצמבר 1922 למכור את שטח הפרדס להקמת שכונת מגורים שתישא את שמו של מונטיפיורי לעד.

הפרדס נמכר לחברת "סוכנות אמריקנית אי"ת לעסקי קרקעות" כפי שסופר לעיל. השטח חולק לֿֿ270 מגרשים בני כחצי דונם כל אחד, שהוצעו למכירה ליחידים באמצעות פרסום בעיתונות.

שטח הפרדס אותו הוחלט להפוך לשכונת מגורים – שבהתאם להחלטת האגודה תישאר לעולמים "שכונת מונטיפיורי" – היה 160 דונם. השטח חולק לשבעה רחובות לאורכה של השכונה, ושלושה רחובות לרוחבה של השכונה. במרכז השכונה הוקמה שדרה רחבה שנקראה בתחילה "שדרות התקווה" ולאחר קום המדינה הוחלף שמה לשדרות יהודית, על שם רעייתו של מונטיפיורי. גם הרחוב המקביל לוואדי, שדרות החשמונאים, (כיון נתן ילין–מור) היה רחוב שבו היו כחמישים עצי ברוש נטועים עוד מתקופת הפרדס ולכן קיבל את שמו. בהסכם המכירה הייתה התחייבות של המוכרים להעמיד לרשות תושבי השכונה מספר מגרשים לצורכי ציבור. ביום 28 ביוני 1925 נערכו הבחירות הראשונות לוועד השכונה שאליו נבחרו החברים הבאים:

נפתלי ריטר, פסח גינזבורג, משהֿֿדויד כהן, מנדל זילברמן, זוסמן למלשטרייך, דויד דוידוב וישעיהו הופנגל.

 

נציגות של קבוצה בת 32 מורים ועסקנים מתנועת "המזרחי הצעיר" קנו מספר מגרשים בעבור חברי קבוצתם ברחוב שהם החליטו ששמו יהיה הנצי"ב, קיצור שמו של הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, ראש ישיבת וולוז'ין. הם התארגנו לבניית צריפים שהיו זולים וניבנו במהירות, וכאשר החלו לבנות את ביתם במקום הגיעה הודעה מאת הנציב העליון סר הרברט סמואל, שיעץ להם שלא להתיישב במקום בגלל בעיית השיטפונות ומחלת המלריה שהייתה ידועה באזור. המתיישבים לא הסכימו לשמוע לעצה זו מאחר וכבר השקיעו כספים רבים והם היו צריכים להתגורר באיזשהו מקום.

מספר ימים לאחר יסוד השכונה בֿ1924, קרה מקרה מסתורי. אחד המייסדים נמצא הרוג בביתו ועד היום לא ידוע מה ארע שם.

אמנם הייתה בשכונה בריכת מים עם באר עוד מימי הפרדס, אך כבר מראשיתה של השכונה לא הספיקו המים לצרכי התושבים, ולכן הובאו מים מ"שרונה" השכנה, למרות יחסם העוין של השומרים הערבים של "שרונה".

הודעה אחרת שפורסמה בשכונה מספרת שביום ד' בשבוע ראש חודש אדר תרפ"ה, (1925) בשעה 6 בערב, יכניסו את ספר התורה בחגיגה גדולה ובהשתתפות התושבים, לבית הכנסת בשכונת מונטיפיורי.

פעולתו הראשונה של הוועד הראשון שנבחר לשכונה הייתה דאגה לאספקת מים סדירה לשכונה. למטרה זו הם דאגו להעברת מערכת צינורות מים בין בתי השכונה, קניית מנוע חדש לבאר, ומיכל מים בן 8 קוב.

השכונה התנהלה כאילו היא מועצה מקומית ובוועד היו, ועדת כספים, ועדה ציבורית טכנית, ועדה משפטית וועדת ביטחון.

ועדת הביטחון ניסתה להביא ליותר ביטחון בשכונה אך כל בקשות הוועד לקבלת עזרה עלו בתוהו.

 

בתקופה שבין 1924 לֿֿ1943 מאז הקמת השכונה ועד להסתפחותה לעיר תלֿֿאביב, כיהנו בה כעשרה ועדים. בגלל ריבוי הסכסוכים החליטו השלטונות הבריטיים להחרים את ספרי מרשם התושבים (שבלעדיהם לא יכול היה הוועד לגבות מיסים) ודרשו שיבחר ועד של "מועצת זקנים", לפי חוק עותומני עתיק שלא השתמשו בו כלל. לוועד זה יכלו לבחור רק כעשרה מתושבי השכונה ששילמו את "מס הוורקו" (מס ממשלתי המשולם ע"י בעלים של קרקע).

 

"מועצת הזקנים" בחרה מיד ועדה מיוחדת שתקבע שמות לרחובות.

השמות שהוצעו היו:

הרב קוק.

הנצי"ב.

רבי עקיבא.

בית הלל.

יוסף קארו.

גורדון – על שמו של יל"ג.

ולאחר מכן נוספו גם שדרות החשמונאים ושדרות התקווה, בהם היו שורות של עצי ברוש שנשתלו כחמישים שנה קודם לכן.

כאמור, הייתה לשכונה באר ובריכת מים משלה. לכן התפתחה השכונה באופן עצמאי ולא היה צורך להסתפח לתלֿֿאביב. מבחינה טופוגרפית הייתה השכונה ממוקמת לצד הכביש הראשי של הארץ באותה התקופה. כל מי שהגיע מהצפון היה חייב לעבור בשכונה כדי להיכנס לתוך העיר. כמו כן, השכונה הייתה ממוקמת לא הרחק מהעיר, ובקרבת אזור התעשייה של שכונת נחלת יצחק. גם בשכונה עצמה היו מספר מפעלים ובתי מלאכה.

בשנת 1933 קיבל ועד השכונה הוראה מהשלטונות הבריטיים לבחור מוכתר שייצג את השכונה בפני השלטונות.

המוכתר הראשון שנבחר היה הרוקח מר הרשקוביץ. לאחר חמש שנים, נבחר מר יצחק חלמר כמוכתר, ושימש בתפקידו עד לשנת 1940. בשנה זו נבחר אחרון המוכתרים של השכונה, מר דורפסמן, שהיה המוכתר שמסר בשנת 1943 את השכונה לידי עיריית תלֿֿאביב.

משנת 1929 התפרנסו משפחות אחדות ממשק חלב, שמנה כחמש מאות פרות. בנוסף היה לרבים "משק עזר", והיו בתי מלאכה שונים שנפתחו בשכונה.

כמעט מתחילתה התפתחו בשכונה תעשייה קלה ומסחר זעיר, לצורכי פרנסת התושבים וגם מתוך מחשבה על סוג של עצמאות כלכלית, כדי שתוכל להיות מוכרזת כמועצה מקומית. הדבר הפך את השכונה, גם מתוך יוזמת התושבים וגם בעידודה של עיריית תלֿֿאביב, לאזור תעשייה מובהק. דבר זה גרם להתמרמרות וכעס של ותיקי השכונה, אך הייתה זו עובדה מוגמרת ובלתי ניתנת לשינוי. "מונטיפיורי בחלומותיו לא היה מאמין את מה שעושה לנו ראש העירייה. אם הוא היה יודע שכך הדבר, היה מתהפך בקברו". אלו היו מן המשפטים הנפוצים ביותר שאנשים אמרו בינם לבין עצמם, אך לא בקול רם כדי לא לגרום לסכסוך עם בעלי המפעלים והמוסכים. ועד השכונה שלח מכתב למשפחת מונטיפיורי באנגליה על הנעשה בשכונה. התשובה שקיבלו לא עזרה לפתור דבר. מפעלים ובתי מלאכה קיבלו עשרות מכתבי אזהרה שלא לעבוד בשעות המנוחה המקובלות ולא להזיק לסביבה הקרובה, אבל דבר לא עזר ותושבים ככל שיכלו, עזבו את השכונה.

בגלל מיעוט התושבים החליטה קופ"ח לסגור את הסניף שלה בשכונה.

השכונה הייתה בתודעה של תושבי תלֿֿאביב שנים לפני שהיא סופחה אליה. השכונה הנַאה הייתה מקור לסופרים ומשוררים שכתבו עליה. כמו השיר על "ליפא העגלון", שכתב יחיאל מוהר, על העגלון של השכונה.

בספרה "ידידי מרחוב ארנון" כתבה המשוררת והסופרת הדגולה לאה גולדברג על השכונה ותושביה, ועל מגדל המים המיוחד שלה.

שפאק ושותפיו תבעו את תושבי השכונה למשפט בגלל שהתושבים רצו להחליף את שם השכונה לשם אחר והם בחרו את השם היפה. "גנניה".

מגדל המים שנבנה בשנת 1935 הינו מיוחד במינו וייחודי מאוד.