נווה צדק השכונה העברית הראשונה מחוץ לחומה

בשנות השישים של המאה הקודמת [ 19 ] התחילה תופעה שאנו קוראים לה "היציאה-מהחומות". כך קרה הדבר בירושלים וכך גם ביפו. בשנת 1886 הגיעליפו בחור צעיר תלמיד חכם במצוות אביו, יצחק. שזכה בגביית "מס-הדרך" בין יפו לירושלים. הבחור שמעון רוקח ואחיו הבכור אלעזר חיפשו במה אפשר לעזור ליהודי יפו, בשיפור חייהם בעיר. הם החליטו לעשות שלושה דברים שנראן בעיניהם כחשובים ביותר.
הקמת שכונת מגורים שתהיה רק ליהודים.
הקמת ספריה שבה יוכלו להחליף ולקרואספרים, לא רק ספרי קודש.
הקמת בי"ח ליהודי יפו.
לשכונה החדשה הם קוראים בשם "נווה צדק" מתוך הכתוב: "כה אמר ה' צבאות אלוהי ישראל עוד יאמרו את הדבר הזה בארץ יהודה ובעריו בשובי את שבותם וברכך ה' נווה צדק הר הקדש". ספר ירמיהו פרק ל"א פסוקכ"ב.
מסביב לשני האחים מתארגנים מספר משפחות והם מחפשים להם קרקע להקמת השכונה.השכונה צריכה להיות לא רחוקה מיפו ולא כל כך קרובה אבל חשוב מאוד שתהיה בה באר מים.
בשנת 1882 בנה אהרון שלוש את ביתו באזור של דיונות חול לא הרחק מיפו, ליד השכונה הגרמנית-הטמפלרית, אישתו לא מוכנה לגור בבית בודד בשטח כשאין שכנים, ובמשך כל היום היא נאלצת להישאר לבד והיא חזרה לגור ביפו, הבית הגדול והיפה עומד ריק. כאשר שמע אהרון שלוש כי קבוצה של יהודים מחפשת קרקע לבניית ביתם הוא הציע להם את השטח במחירים ובתנאים נוחים ביותר בתנאי שיתחילו לבנות מיד. כך מתארגנת קבוצה של 48 משפחות לבניית. בית קטן, "בן שני חדרים, בית-תבשיל ובית-הכסא". השכונה הוקמה ללא חומה. מספר גורמים עיקריים מצטרפים ביחד. ונוצר מצב חדש המאפשר הקמתה של 'נווה-צדק'.
לאחר תשע שנות שלטונו של איברהים פחה בארץ-ישראל יש התפתחות רצינית בכל הארץ. גם השפעה אירופאית בכל שטחי החיים וגם מורגש ביטחון אישי. איברהים דאג ל העניש גנבים ושודדים. כך שנוצר מצב חדש ואווירה של יש דין ויש דיין.
עליית יהודים רבים לישיבת קבע ביפו שיוצרת צפיפות רבה. ואפשרויות המסחר שבה. אישור לרכישת קרקעות.
זהו הרקע להקמתה של נווה צדק. בית שלוש רחוב שלוש 30. בשנת 1838 החליטה משפחת שלוש לעלות לארץ, בעקבות קריאתו של הרב יהודה ביבאס. המשפחה מוצאה מהעיר אורן שעל גבול אלג'יר לוב. כמקובל בימים ההם יצאה המשפחה לדרך באוניה. ברצונם היה להגיע לצפת שבה הייתה כבר התיישבות של בני עירם. אך רצה הגורל האכזר וליד חיפה טבעו שנים מילדיו, ואברהם שלוש ראש המשפחה החליט שלא להמשיך יותר בים אלא לרדת לחוף. כך לאחר תלאות רבות הגיעו בני המשפחה בשנת 1839 ליפו.
הבן הבכור אהרון היה כבן 11 שנה בהגיעה המשפחה להתיישב ביפו. אהרון למד את מקצוע הצורפות ועסק גם בחלפנות שהיה מקצוע מכניס מאוד. ביחד עם כמה מיהודי יפו, רכשקרקעות רבות בסביבות העיר. כחלק מקרקעות אלו גם החלקה של כ- 10 דונם עליה הוקמה 'נווה-צדק'. בתי הכנסת רחוב רוקח 18
היהודים בארץ ישראל חולקו לשלוש קטגוריות. יהודים ספרדים, אשכנזים ויהודי יפו. כתוצאה ממאבקי כוח אלה יש בנווה-צדק שלושה בתי כנסת האחד ליד השני.
בי"כ 'מראות הסולם' נוסד בשנת 1910 המבנה היה מעוטר בציורי קיר מרהיבים ביופיים ובתקרת עץ מצויירת ל"עזרת הנשים" עולים מבחוץ ע"י גרם מדרגות. לידו עדיין רואים את שרידי בית הכנסת של החסידים המבנה היה עשוי עץ. יוסף שמואל עגנון רחוב רוקח פינת שלוש
שמואל יוסף צ'אצ'קאסנולד בגליציה. עלה לארץ בפעם הראשונה בשנת 1908. שימש כמזכיר "ועד חובבי ציון" ביפועד לשנת 1912. כן שימש כמזכיר "בית המשפט לשלום", ומזכיר של המשרד הארץ-ישראלי. שמושבם היה ביפו, ברחוב רזיאל 17.
באותו זמן כתב בעיתונו של ש. בן-ציון "העומר"על המאמר חתם בשם כיסוי "עגונות". ומאז אימץ לעצמו את השם עגנון. כתוצאה ממאמר זה שימש כמזכירו של ש'. בן-ציון. עגנון הושפע רבות מיוסף חיים ברנר,
עגנון התגורר בשכונת נווה-צדק בחדר שכור בעליית הגג ברחוב שלוש 35 פינת רוקח 2. הוא התגורר כאן עד לשנת 1912 שנת ירידתו מהארץ. חזר ועלה בשנת 1924.
עגנון נהג להתרועע, בלשון המעטה, עם כל בנות ישראל שגרו בתקופתו ביפו. מספרת חיה ברוידא, "עגנון הגיע ליפו וגר בבית מלון. שם פגש נערה שהמתינה לאונייה לנסוע אל בחיר ליבה בחו"ל. עגנון, מצאמסילות לליבה".
עגנון נהג לכתוב מכתבים לחיה ברוידא שהייתה בתו של רב בנווה-צדק, וזה לא כל כך מקובל להתכתב עם נערה ללא רשות הוריה. חיה, ניהלה גן-ילדים בירושלים. אך דחתה אותו והשיבה לו כי אינה נוהגת להתכתב עם אנשים לא הגונים. שכן שמעו כדון ז'ואן יצא למרחוק.
מעשה שהיה בחייו של עגנון,. כאשר כל בחורי 'העלייה השניה' שגרו ביפו. עלו לגליל, בהתאם לקריאת המוסדות המיישבים לבוא לעזרת ההתיישבות בגליל. רק עגנון ומספר בחורות שלא הייתה להן אפשרות לעבוד עבודה פיזית הם שנשארו ביפו ולא עלו,
בשנת 1954 הוענק לו פרס ישראל בשנת 1966 קיבל פרס נובל לספרות.
בערוב ימיו גר בירושלים. ראשית התעשייה העברית בארץ-ישראל. ליאון שטיין-ומפעלו
המהנדס ליאון שטיין עלה לארץ לאחר שלמד בסורבון בצרפת, בהתאם להצעת אחיו ד"ר מנחם שטיין. שהיה הרופא של נווה-צדק. לאון שטיין עלה לארץ בפברואר 1887. כעבור שנה הקים בנוה-צדק בית חרושת "למעשה יציקת מכונות ובנינן".בצומת הרחובות שטיין ואחוה 35.
ביח"ר עסק בייצור ובשיפוץ משאבות מים. בשנת 1892עקב מצוקה כלכלית הצטרף המהנדס גדליהו וילבושביץ לניהול המפעל. שהיה מהנדס מכונות ומומחה ליציקות ברונזה. מצב המפעל השתפר וכבר בשנת 1900 הועסקו במפעל 150 פועלים. רובם הם כיום ממשיכי מפעלי תעשיה שונים בארץ. על מנת להציל את המפעל מפשיטת רגל הפך לחברת מניות אותם ניסה לשווק מרדכי בן הלל הכוהן.
פועלו הגדול של שטיין היה בהמצאות שלו. המצאתו הגדולה היא הפילטר שהציב בקצה המשאבה ועל ידי כך גרם לכך שניתן לשאוב יותר מים וללא הפרעה. הדבר גרם לעליית שטחי הפרדסים.
בין תלמידיו של שטיין, אפשר למצוא את אברהם סיניאבר בנצינברג, אבא נאמן, זלמן אמ"בש כולם שמות שלמפעלים שחלקם עדיין קיימים עד היום. כאשר המפעל גדל ולא היה כבר מקום באותו צריף עץ ראשון שנבנה בצומת הרחובות. החליף שטיין עם אהרון שלוש, מיקום וקיבל תמורת המגרש שעליו עומד המפעל שלו, מגרש גדול יותר ליד תחנת הרכבת של יפו. שם בנה מפעל גדול.לאחר מכן עבר המפעל למושבה הגרמנית. היה גם זמן שהמפעל שכן בבתי ורשה ברחוב סלמה שלהיום.
שטיין נפטר בשנת בפברואר 1926 ערירי וחסר כל. נקבר בבית הקברות חיפה ותלמידיו הרבים הקימו על קיברו מצבה דמוית פילטר.הרכבת יפו-ירושלים
בשנת 1855 בביקורו החמישי של סר משה מונטיפיורי בארץ-הקודש. ביקש רשות מהשולטן התורכי להקים מסילת ברזל בין יפו לי-ם, כמו שעשו במצרים בשנת 1852 הוא הביא לארץ מהנדס רכבות אנגלי. ערך מדידות ובדיקות. כתוצאה מכך התברר כי ההשקעה תהיה גדולה מאוד. והחליט לשתף גם את הברון רוטשילד ואת ממשלת אוסטריה. הדבר הזה הפריע מאוד לממשלת צרפת, והשולטן התורכי לא נתן רשות לבניית מסילת הברזל. לאחר פתיחת תעלת סואץ, לא יכול היה השולטן לעמוד בלחץ ונאלץ לאשר את הקמת המסילה רשיון הבנייה ניתן לנבון שהיה נתין עות'מני. יוסף נבון ביי שהיה פקיד בבנק ולירו בירושלים.
כנתין עות'מני-תורכי בן למשפחה ותיקה בירושלים, בעזרת קשרים מתאימים מקבל נבון באוקטובר 1888 לתקופה של 71 שנה את הזיכיון לבניית המסילה מהסולטן עבדול חמיד . נבון (שאיןלו שום קשר משפחתי) לא הצליח למצוא שותפים להרפתקה זו. מכר את הזיכיון תמורת מליון פרנקים לחברת מניות צרפתית. כמובן שזו הייתה מקובלת על השלטון התורכי. ב- 31.03.1890 נערך טקס התחלת העבודה ליד מקווה ישראל.
שלושה ימים לאחר ראש השנה תרנ"ג ביום הראשון בשבוע (26 ספטמבר 1892) נערך טקס חנוכת המסילה בנוכחות נכבדים רבים מהארץ וגם מקושטא הבירה. הטקס נערך בירושלים. זמן הנסיעה מיפו לירושלים 6 שעות לכל כיוון. במלחמת העולם הראשונה החרימה הממשלה התורכית את הרכבת ופרקה חלק מהמסילה לצורכי הצבא. הרכבת-שם שהומצא ע"י אליעזר בן-יהודה על משקל של הגמלת והחמרת המופיעים בתלמוד.
לאחר המלחמה האנגלים ממשיכים להפעיל את הרכבת אבל שינו את רוחב המסילה ל145 ס"מ לפי הרוחב האירופאי. כך יכלו להשתמש בקטרי הקיטור הרגילים.
אורך תוואי הרכבת 87 ק"מ עם פיתולים רבים וזאת על מנת לאפשר נסיעה במישור ככלהאפשר ובעיקר דרך מסלול שבו היו מים בשפע עבור הקטרים.
כחודש לאחר תחילת נסיעת של הרכבת בין ירושלים ליפו. החליט ערבי אחד שאין מקום יותר טוב לשינה מאשר ע"ג המסילה, זו הייתה שנת עולמים. ברכבת לא היו מותרות כמו מאפרות עבור המעשנים לא מים לשתיה או רחצה. כפי שמספרת חמדה בן-יהודה גם בית הכבוד לא היה בנמצא. שמעוןרוקח הש"ר רחוב רוקח 36
ארבעה בנים ילדה מרים בת ישראל ב"ק ליצחק רוקח. שניים הם חשובים ומפורסמים אלעזר הבכור ושמעון הצעיר. אלעזר קונה את מחצית הכפר אום ג'וניומקים עליו התיישבות חקלאית בשנת 1876.
שמעון רוקח נולד בירושלים בכ"ג סיוןתרכ"ג ( 1863 ) כבנו הצעיר של יצחק ונכדו של ישראל ב"ק. שמעון למד בישיבת עץ-החיים בירושלים. לבקשת אביו, שזכה בגביית מס-הדרך בין יפו לירושלים, הוא יורד עם אשתו רחל לבית שוסטקובסקי נכדתו של הצדיק פיזיצר. סכסוך כבד פורץ בין שני האחים כאשר אלעזר מחליט למעול בכספי האגודה ולמסור אותם לאיכרי ראשל"צ שמרדו בדיוק אז בפקידי הברון ולא היה להם לחם לאכול.
ישראל רוקח בנו של שמעון נולד בנוה צדק בשנת 1897. למד הנדסת חשמל בשוויץ, גמר את לימודיו בזמן מלחמת העולם הראשונה. ורק בשנת 1921 חזר לארץ עם אישה וילדה קטנה בשם ליוויה. באהבתו לעיר ת"א הוא קורא לבתו השניה "עירי".
בשנת 1936 כאשר נפטר מאיר דיזינגוף הוא מתמנה לראש העיר ומשמש בתפקידו עד לשנת 1952 אז בהשפעת חבריו למפלגה מתמנה כשר הבריאות כעבור שנתיים נאלץ להתפטר ונשאר ללא תפקיד הדבר משפיע על בריאותו בגלל בגידת חבריו למפלגה. בחגיגות היובל של העיר לא הוזמן אל הבמה הדבר גרם למותו בסוף אותה שנה, בתו ליוויה דרשה שיוסף סרלין ויוסף ספיר לא יופיעו ללוויה . ליוויה הייתה עיתונאית מטעם "דבר" ברומא. ושם נישאה לגוי עברה תהליך של שמאלנות קיצונית עד לשלילת המדינה.
ישראל בק היה מחסידי הרבי מסדיגורה. גם יוסף רוקח, סבו של שמעון. היה מחסידי הרבי מסדיגורה וכך נפגשו שני החסידים בבית מדרשו של הרבי והחליטו על שידוך טוב. בנו יצחק עם בתו של ישראל ב"קמרים רק שהחתונה תיערך בירושלים.
ישראל בן אברהם ב"ק. שמו בא לו כי אחד מאבות המשפחה מת על "קידוש השם" והוחלט להנציח את שמו בצורה זו. בן-קדושים. סגנון זה היה מקובל בין יהודי אשכנז. במקצועו היה חרט אותיות והיה לו בית דפוס. עלה לארץ בשנת 1827 הביא עמו את בית הדפוס שלו והתיישב בצפת בעקבות שאר החסידים שעלו לצפת בשנת 1777.
בשנת 1831 כבש אברהים פחה את א"י ורווח מאוד לצפת מבחינה כלכלית אך בשנת 1834 פרצו מרידות של הפלחים והם פגעו קשה ביהודי צפת גם ר' ישראל ב"ק קיבל מכות עדשנהייה חיגר לכל ימיו.
בשנת 1837 היה רעש אדמה בצפת וכל צפת נהרסה. ר' ישראלב"ק העביר את שרידי בית הדפוס שלו לכפר בירייה הסמוך. לאחר מרד הדרוזים הוא מעביר את הדפוס לירושלים. בית הסופרים רחוב רוקח 21 לפי המסופר בכתבי ש"יעגנון כנראה שמשפחת שולמן הייתה בעלת השטח עליו נמצא כיום בית הסופרים. בין השנים 1907 – 1914 שכנה במקום מערכת של "הפועל-הצעיר". בחלק אחר של הבניין גרו העורך יוסף אהרונוביץ ואישתו הסופרת דבורה בארון. בזמן עבודתו במערכת העיתון גר גם הסופר יוסףחיים ברנר. הגיליון הראשון הודפס בדפוס של אהרון איתין ביפו. נווה צדק הייתה מוקד לפעילות פוליטית של ארגוני הפועלים אך יחד עם זאת היו גם אנשי רוח, סופרים משוררים והוגי דעות שחיו ויצרו בשכונה. לאחר מלחמת העולם נעזב הבית והחל להתפורר כמו רבים מבתי השכונה.
בשנת 1992 הוחל בשיפוץ הבית בתרומת איירין ומורי פרגמנט לזכר בתם שרי קופל ז"ל.
בחודש מאי 1998 נפתח בבית מוזיאון ע"ש נחום גוטמן. וחנוכת המוזיאון נערכה בחודש אפריל 1999. בתי ספר מלחמת השפות ישראל בלקינד נולד בפלך מוהילוב רוסיה, בשנת 1861. למד עברית אצל אביו מאיר שהיה מורה.בשנת 1881 פרצו פרעות ביהודי דרום רוסיה וישראל בלקינד עלה לארץ עם העלייה הראשונה במסגרת ביל"ו, ועובד במקווה ישראל. לאחר מכן עבר לראשון לציון ושם "מרד" בפקידיה ברון ונאלץ לעזוב את ראשל"צ. שימש נציג גדרה ב'ועד של חובבי ציון' שמקום מושבו היה ביפו. בשנת 1888 הקים יחד עם אביו מאיר ובעזרת אחותו סוניה בי"ס ביפו, בו לימדו בעברית ולא רק לימודי קודש, בי"ס עמד על מכונו שנתיים. לאחר מכן חבר לחובבי ציון ויחד הקימו את בי"ס לבנות בנוה-שלום. בין השנים 1892 עד 1894 לימד בירושלים לאחר זמן חזר ליפו. ולימד בבית הספר המשותף של 'חובבי ציון' וחברת "כל ישראל חברים".בשנת 1901 הציע להקים בתי ספר חשלאיים בשם 'קריית-ספר' מתוך אמונה שהחינוך יביא לתחיית העם היהודי בארץ-ישראל. בין השנים 1901 ו- 1903 עשה באירופה ופעל להפצת הרעיון בסוף אותה שנה הוא מביא את יתומי קישינוב לארץ ומחנך אותם בכפר 'מאיר שפיה'.
גם "חובבי-ציון" ברוסיה החליטו על הקמת ( בערך 1891 ) בי"ס בארץ-ישראל. בנוסף, אגודת "בני-משה" שהיו מתלמידיו של "אחד-העם". הקימו גם הם ביפו מרכז חינוכי. רעיון הקמת החווה לפועלות בכינרת ע"י חנה מייזל היה כתגובה להקמת בתי ספר חקלאיים לבנים.
"חובבי-ציון" באו בדברים עם חברת "אליאנס" כל-ישראל-חברים. להקמת בית ספרבמשותף בנווה צדק מאחר והייתה להם מערכת חינוך מסודרת בארצות המזרח.
שיתוף זה לא החזיק מעמד, ולאחר שנים מספר החליטו על הפרדה. בשנת 1903 נפרדו, ובי"ס לבנות עבר לחובבי ציון. שכן כבוד ברחוב עין יעקב פינת שלוש. בו לימדו 6 שנים, בבית ספר זה למד גם נחום גוטמן.
המנהל הראשון של ביה"ס הנפרד היה מרדכי האזרחי, קרשבסקי., הוא מחליף את רוזה, אחותו של ד"ר הלל יפה שעל שמו בי"ח בחדרה.
בשנת 1907 עלה לארץ ד"ר ניסן טורוב שהיה פסיכולוג וקיבל את ניהול בית הספר. בשנת 1913 הוקם סמינר "לוינסקי" להכשרת מורים ומורות עבור בתי הספר בארץ. טורוב מתמנה למנהלו הראשון שלבית המדרש למורות ע"ש לוינסקי. החל משנת 1919 ניהל את בי"ס לבנות, המורה יחיאל יחיאלי. לאחר מותו נקרא ביה"ס והרחוב על שמו.
הסופר ש. בן-ציון שעלה לארץ ב- 1906 לשמש כמורה בבית הספר לבנות בנווה-שלום. כותב לאחד-העם שבית הספר פועל במרץ רב. ביה"ס שימש כמרכז לכל חוגי התרבות הפדגוגית, שהייתה אז בארץ. מורי ביה"ס גרו בקומה הראשונה, ובקומה השניה היו כיתות הלימוד. המורים היו אנשי הרוח של אותה תקופה ברנר, אז"ר, פפר אהרונוביץ. המורים היו כולם יוצאי רוסיה, גם הבניין היה שייך לנתין רוסי, בנו של ה"אדרת" הרב רפאל לוי רבינוביץ תאומים. וביה"ס היה בחסינות של הקונסול הרוסי. לכן יצא שמו של ביה"ס ה"אוטונומיה הרוסית". במקום אורגנו כל פעילויות התרבות, כגון הצגות וכו'. בשנת 1906 הוקמה כאן מפלגה ה"פועל הצעיר" ומכאן פעל ועדהמפלגה זמן מה. ארגון המורים נוסד בזיכרון-יעקב ב- 1903 אבל פעל בעיקר מכאן.
ההצגה הראשונה שהוצגה בביה"ס הייתה "אוריאל-אקוסטה" שכתב גוצ'קוב ומורי ביה"ס תרגמהו לעברית. גם השתתפו בהצגה כולל ילדי המורים. ביה"ס רחש פעילות סביב השעון כאשר בערב נותנים שעורים למבוגרים, עיתון ה"עומר" בעריכת ש. בן-ציון נוסד כאן.
בעיקרון היו בארץ שלושה זרמים לחינוך אג' 'עזרא' מברלין שהייתה מסונפת להסתדרות הציונית, אליאנס כל ישראל חברים. כי"ח והסתדרות המורים שנוסדה בזיכרון יעקב בשנת 1903.
המאבק בין אגודת 'עזרה' שדרשה שבמוסדות שבתמיכתה ידברו גרמנית לבין הסתדרות המורים העברים שדרשה שבכל בתי הספר בארץ ידברו רק עברית הגיע לשיאו בשנת 1913    ונהיה גלוי לאחר כינוס הכנסייה הגדולה בזיכרון יעקב בשנת 1914 הוקם לידה טכניקום ביה"ס הריאלי בחיפה, ושפת הלימוד הייתה צריכה להיות גרמנית בהתאם להחלטת ההנהלה המרכזית בברלין. תלמידי הגימנסיה הרצליה בראשותו של התלמיד משה שרתוק הודיעו כי לא יסכימו לצעד זה.
גם במדרש למורים של העזרה בירושלים הוחלט על לימוד בשפה הגרמנית. תלמידי המוסד החליטו לשבות. קיבלו תמיכה ועידוד מעורך ה'פועל-הצעיר' מריוסף אהרונוביץ. הנהלת המוסד לא נכנעה והתלמידים פתחו בשביתה שסחפה את כל תלמידי הארץ. המאבק נמשך ואליו הצטרפה הסתדרות המורים. הם פתחו עוד בתי ספר בערים שונות כך שנוצרה אלטרנטיבה ואפשרות לתלמידים ללמוד בעברית. מלחמת השפות הסתיימה בניצחון העברית במלחמת העולם הראשונה. הבריטים סגרו את בתי הספר של הגרמנים בפקודה. מרכז סוזן דלל לאחר פרוק שיתוף הפעולה בין שני הזרמים חובבי ציון ואליאנס עוברים שניהם לכאן. מנהלו של בי"ס לבנות הוא יחיאלי ועל שמו נקרא הרחוב שפעם היה כאן.
הפעילות בבתי הספר הופסקה בשנת 1976 ומאז היה המקום מוזנח. בעזרת תרומתה של משפחת דלאל מאנגליה להנצחת שמה של בתם, שוקם ושופץ המקום בשנת 1989 לפי תכנית של האדריכלים רונית ואלישע רובין.
בית המדרש למורות ע"ש אלחנן לוינסקינוסד בחצר בית הספר לבנות בשנת 1913 מנהלו הראשון הוא ניסן טורוב. הבניין נהרס בשנת 1984.
בבית הספר לבנות היה מקום לימוד של ההגנה. ואילו ממול בבית הספר של אליאנס היה שייך לאצ"ל מכאן יצאו לוחמי האצ"ל לכיבוש יפו. כאן מופיע בפני החיילים והעיתונאים מרחבי העולם מנחם בגין בפעם הראשונה בגלוי. לסיכום: אריחי הקיר של טרטקובר. התמונה מימין:
במרכז. האיש החשוב והנכבד ביותר בין יהודי יפו. הש"ר. האדון שמעון רוקח.
מצד שמאל למטה. אהרון שלוש האיש שבלעדיו לא הייתה קמה נווה-צדק.
מצד ימין למטה. זרח ברנט מי שבנה את 'מאה שערים', פתח-תקווה ואת נווה-שלום.
במדי שרד עומד סגן קונסול בריטניה ביפו- חיים אמזלג.
ברקע נמל יפו, ו"תפוזי-יפו" הסמל המסחרי של יפו.התמונה המרכזית.
בי"ס לבנות. תלמידות ביה"ס בשיעור התעמלות.
הדיליזנס. כלי התחבורה המודרני.
הרכבת הראשונה במזרח התיכון. וגשר 'שלוש'.
ברקע החזון. "אחוזת בית"והמריצנים ההמצאה של אריה עקיבא וויס.התמונה השמאלית.
במרכז הוגה הדעות והאיש הנערץ על סופרי התקופה. אז"ר.
יושבים לידו דוד שמעוני, וממול ש"יעגנון.
מימין למעלה תמונתו של הרב אברהם יצחק הכוהן קוק.
במדליון למטה הבחורה האהובה על כולם. דבורה בארון.
ברקע שוב האוהלים של החלוצים החדשיםה

 הכותב: יעקוב מרקל – מדריך של לתל אביב