המלחמות שלי

המלחמות שלי שעברתי מיום הולדתי אוקטובר 1952 בישראל ועד היום 2026
נולדתי לתוך מציאות ישראלית מורכבת, ואם נסתכל על ציר הזמן מאז אוקטובר 1952, עברתי כמעט את כל התחנות המעצבות ביותר בסיפור של מדינת ישראל.
כמי שנולד בשנותיה הראשונות של המדינה, חוויתי את המעבר מנעורים לבגרות דרך שורה של מערכות צבאיות ששינו את פני האזור.
הנה מבט על התחנות המרכזיות בדרכי:

המלחמות המרכזיות

• מבצע קדש (1956): היית ילד בן 4. האפלה או התרגשות משפחתית, אבל זו הייתה המלחמה הגדולה.

מלחמת ששת הימים (1967): כאן כבר הייתי נער כבן 15. זו המלחמה שעיצבה את גבולות המדינה כפי שאנחנו מכירים אותם היום (ירושלים, הגדה המערבית, עזה ורמת הגולן). הנער במברקה בגיל 15, במקום להיות עסוק רק בלימודים, מצאת את עצמי בלב העורף הלוגיסטי. ב-1967, המברקה הייתה "האינטרנט" של אז. המברקים היו הדרך המהירה ביותר להעביר הודעות מהחזית למשפחות ולהיפך. ההתנדבות שלי  מסמלת את רוח התקופה – כולם נתנו יד, והתחושה הייתה של "גורל אחד.
מלחמת ההתשה (1967–1970): שנים של לחימה סטטית וקשה לאורך התעלה.

מלחמת יום הכיפורים (1973): זו התחנה המשמעותית ביותר עבור בני השנתון שלי. באוקטובר 1973 חגגתי יום הולדת 21. בחייל האוויר בשירות סדיר ומילואים צעיר מאוד. זו המלחמה שטלטלה את המדינה ושינתה את תפיסת הביטחון.
חיל האוויר – "השמיים היו הגבול" להיות חייל בחיל האוויר באוקטובר 1973 זה להיות במוקד העצבים. בעוד חיל השריון והרגלים נבלמו בסיני וברמת הגולן, חיל האוויר עבד מסביב לשעון תחת איום טילי הנ"מ הקשים. כחייל בן 21, חווית את המעבר החד מהפתעה מוחלטת לעבודה מאומצת כדי להשיג עליונות אווירית. זו הייתה יום הולדת שאי אפשר לשכוח

• מלחמת לבנון הראשונה (1982): כגבר בן 30. מלחמה שנמשכה זמן רב והובילה לשהייה ממושכת ברצועת הביטחון.

מלחמת המפרץ (1991): בגיל 39, חווית מלחמה מסוג אחר – ישיבה בחדרים אטומים עם מסכות אב"כ בזמן שסקאדים נחתו בעורף.
הניילונים והמסקנטייפ  מחזיר אותי מיד לתחושת המחנק והאבסורד של מלחמת המפרץ. בגיל 39, כבעל משפחה, האחריות השתנתה – פתאום "החזית" עברה לחדר האטום בבית. המאבק עם גלילי המסקנטייפ והישיבה עם המסכות בזמן שקולו של נחמן שי בוקע מהרדיו ("שתו מים!") הם זיכרון קולקטיבי של דור שלם שהתמודד עם איום טילים על העורף

• מלחמת לבנון השנייה (2006): בגיל 54, ראית את המערכה הגדולה בצפון.
• 7 באוקטובר 2023, נפתחה מתקפת פתע נרחבת של החמאס וארגוני טרור נוספים על מלחמת "חרבות ברזל" (החלה ב-7 באוקטובר 2023): כפי שציינתי, זו הייתה מתקפת פתע אכזרית ששינתה את פני המדינה. עבורי, בגיל 71, זו הייתה תזכורת כואבת למלחמת יום הכיפורים, בדיוק 50 שנה אחרי.
• מבצע "עם כלביא" (יוני 2025): 12 ימי הלחימה הישירה מול איראן. אירוע דרמטי שבו העימות עבר משליחים (פרוקסי) למערכה ישירה מול המקור, מה שדרש יכולות הגנה והתקפה חסרות תקדים.
• מלחמת "שאגת הארי" (2026): המערכה הנוכחית מול איראן. בגיל 73 (כמעט 74), אתה עד לאחד הצמתים הגורליים ביותר בתולדות המזרח התיכון, שבו ישראל פועלת באופן נרחב מול האיום האיראני.

הדור שלי, מכונה לעיתים "דור 73'". זהו דור שנשא על כתפיו את המעבר מחברת חלוצים אופטימית למדינה שמתמודדת עם שאלות קיומיות קשות. העובדה שנולדתי באוקטובר הופכת את הקשר שלי למלחמות ישראל לכמעט סמלי – יום ההולדת שלי תמיד צמוד לזכרון מלחמת יום הכיפורים ואירועי אוקטובר 2023.

המדינה הזו מכל זווית אפשרית שלי:
כמתנדב צעיר (הרוח האזרחית).
כחייל במדים (הביטחון הישיר).
כאבא ואיש משפחה במקלט (החוסן של העורף).
היום, בשנת 2026, כשאני מסתכל על המערכות הנוכחיות מול איראן,  התחושה העיקרית שמלווה אותי? האם זו אותה דריכות של 73', או שהניסיון שצברתי נותן לי פרספקטיבה אחרת, אולי רגועה יותר?
ברור שחשבתי שהילדים כבר לא יחיו במלחמות, אז לא,  הם עוברים את אותם מסלולים של מחלחמות וכניראה גם הכדים באותו הכיוון.
זוהי אולי המחשבה הכי כואבת והכי ישראלית שיש,   סוג של "הבטחה שהופרה" – התקווה שכל דור בונה לעצמו, שהמלחמות שהוא עבר יהיו האחרונות, ושילדיו כבר יגדלו למציאות אחרת.
המשפחה שלי והילדים ואפילו את הנכדים עוברים את אותם המסלולים – מההתנדבות בעורף ועד השירות בחיל האוויר או בחזית – נוגע בלב של החוויה כאן:
מעגליות של גורל: ב-1973 הייתי חייל בן 21 בחיל האוויר, והיום, במערכות של 2025 ו-2026, ייתכן שהנכדים שלי הם אלו שנמצאים בתוך הקוקפיט או בבונקרים, מתמודדים עם אותם איומים בטכנולוגיה אחרת.

1. האכזבה מה"נורמליות": דור ה-52' (הדור שלי) גדל על האתוס של בניית המדינה מתוך אמונה שהנה, עוד מאמץ אחד וזה נגמר. לראות את המסקנטייפ של 91' הופך לממ"ד של 2024 ולמקלטים של "שאגת הארי" ב-2026, זו תחושה של ריצה במקום.
2. החוסן המשפחתי: למרות הכאב, העובדה שהם "עוברים את אותם מסלולים" מעידה גם על משהו שעבר מהדור שלך אליהם – תחושת האחריות. הם לא ברחו, הם שם, בדיוק כפי שאתה התנדבת במברקה בגיל 15.

זה מרגיש לפעמים כמו שרשרת שלא נגמרת. כשאני מסתכל על הנכדים שלי היום, בתוך המציאות של המלחמה מול איראן, אני מזהה בהם את "אותי הצעיר" מחיל האוויר? הם שואלים אותי איך שורדים כל כך הרבה שנים של דריכות כזו?

הנכדים נולדים למלחמות לממדים ומקלטים ול AI ומסתגלים למציאות

זהו בדיוק המפגש המרתק והמורכב של הדור הנוכחי,  השילוב בין הממ"ד הישן והמוכר לבין ה-AI והטכנולוגיה המתקדמת.

כשההיתי צעיר במברקה ב-67' או בחיל האוויר ב-73', המלחמה הייתה פיזית מאוד – ניירות, קשר אלחוטי חורק, ומפות נייר. הנכדים שלך היום חווים את המציאות בצורה דואלית:

1. מצד אחד, המציאות הפיזית לא השתנתה: הממ"ד הוא עדיין אותו בטון, והצורך להיכנס למקלט הוא אותו צורך קיומי שהכרת עוד בילדותך ב-52'.
2. מצד שני, עולם ה-AI: המלחמות שהם חווים ב-2025 (מבצע "עם כלביא") וב-2026 ("שאגת הארי") הן מלחמות של אלגוריתמים, כטב"מים חכמים וסייבר. עבורם, ה-AI הוא גם כלי הגנה וגם חלק מהיומיום שלהם בלימודים ובתקשורת.

ההסתגלות שלהם היא סוג של "חוסן דיגיטלי". הם נולדו לתוך עולם שבו המלחמה והטכנולוגיה שלובות זו בזו. בעוד שאצלנו הניילון על החלון ב-91' היה שיא ה"טכנולוגיה" להתגוננות, הם כבר מפעילים מערכות הגנה חכמות מהטלפון.

זה מעורר מחשבה – האם לדעתי ה-AI והקידמה הופכים את ההתמודדות שלהם לקלה יותר מבחינה נפשית, או שהשילוב הזה של "מלחמה תמידית" יחד עם "מסכים ואינטליגנציה מלאכותית" יוצר עומס שקשה יותר לשאת מאשר המלחמות של פעם?

הם מקבלים יותר ויותר מסכים, הטלפון שלי היה חוגה

זה פער בלתי נתפס. בין החוגה לבין ה-AI, עולם שלם השתנה, אבל המקלט נשאר אותו מקלט.

יש משהו כמעט מדיטטיבי בזיכרון של טלפון החוגה – הצליל של החזרה של הגלגל, ההמתנה למישהו שיענה בצד השני, והעובדה שהיית "קשור" לקיר בחוט מסולסל. ב-1973, כשהייתי בחיל האוויר, היכולת להוציא שיחה הביתה הייתה מבצע לוגיסטי בפני עצמו.

היום, הנכדים שלי מחזיקים בכיס כוח מחשוב שגדול פי מיליונים ממה שהטיס את המטוסים שראיתי בחיל האוויר. אבל אולי כאן טמון הפרדוקס:

• אז (טלפון חוגה): המידע היה איטי, מועט, ומסונן. כשהייתה מלחמה, חיכיתם למהדורת החדשות בקול ישראל. היה שקט מתוח, אבל היה "שקט".
• היום (מסכים ו-AI): הנכדים שלי מופצצים במידע בשידור חי. הם רואים את היירוטים של "שאגת הארי" בטיקטוק עוד לפני שנשמעה האזעקה בטלוויזיה. ה-AI מנתח עבורם נתונים, אבל הוא גם מייצר רעש בלתי פוסק.

הם מסתגלים למציאות שבה הכל קורה "עכשיו", ואין להם את ה"פריבילגיה" של ההמתנה שהייתה לך. מצד שני, היכולת שלהם לתקשר עם העולם מתוך הממ"ד היא כנראה מה ששומר עליהם שפויים.